איך שהיא ענתה לי לטלפון,שמעתי כבר בקול שלה את העייפות. ילד צורח ברקע, יום עבודה ארוך, מזא אוויר קפוא. בעל עייף לא פחות. אין מה לומר שברגע שהמילה כוס יין עלתה היא כבר ארזה את עצמה לכיווני.
נפגשנו קפואות ליד הבית שלי, באיזור וייצמן בואכה כיכר המדינה והסתובבנו כדי למצוא לה חניה. בשניה שמצאנו הוחלט פה אחד שרדיוס ההליכה שלנו לא יעבור את מאה המטר מהחניה. קר לכל הרוחות. קר.
וככה מצאנו את עצמנו בסרט צרפתי קולינרי.
חבר טוב מאמריקה שבא לביקור רצה להוציא אותנו לארוחה, והפור נפל על מונטנגרו. מונטנגרו, מבית היוצר של קפה נואר הסמוכה, קמה ממש לא מזמן היכן שהיתה מסעדת פרונטו (שעברה לרחוב הרצל). המקום עוצב מחדש ושונה ללא הכר - מעין בליל של ביסטרו, טרטוריה, מסעדה בלקנית ושלט אלקטרוני לא ברור. קשה מאוד לגרום לאקלקטיקה כזו להראות טוב, אבל הם הצליחו במשימה, והתוצאה בהחלט לא שגרתית.
המקום מציע תפריט אקלקטי גם כן, שמקשר בין ברבוניות מטוגנות לכבד קצוץ ושיפודים, ועושה זאת בהצלחה.
למסעדת התרנגול הכחול במתחם G הגעתי על נעלי עקב גבוהות ועם קצת דעה מוקדמת וחששות. קצת מחברים, קצת עיתונות, מין תחושה של איזור מפונפן,מקום הומה, עמוס, מאד שואו כשהאוכל הוא החלק הפחות דומיננטי למרות ההצהרות.
ואני רוצה לומר שהופתעתי. אם בגלל הציפיות הנמוכות
או אם בגלל שהיה פשוט כיף.
לא עברתי שם את החוויה הקולינרית של חיי אבל בהחלט ניתן לקבל שם חוויה שתכלול אוכל טוב ובילוי מצויין.
בכלל לא התכוונתי לכתוב פוסט, זו אמורה היתה להיות סתם ארוחת ערב עם חברים, וכבר כתבנו כל כך הרבה על צפון אברקסס ועל אייל שני, אז מה עוד יש להוסיף? זו הסיבה שאני לא ממש זוכר מחירים ואין שום תצלומים.
אייל שני תמיד נהנה להיות הדמות החידתית, זו שאי אפשר להיות אדישים כלפיה ותמיד לא יודעים - זה אמיתי או זיוף? הוא רמאי או גאון קולינרי? אישית דווקא לא הייתי משונאיו, וגם לא ממעריציו המושבעים. זה תמיד הרגיש לי קצת יותר מדי שטיקים (מלצרים שחופנים מלח בידיהם וכו'), אבל היה לי טעים, אז תמיד החלקתי את זה. אחרי שלשום, אין כבר חידה. גם אם הוא כן גאון, והאשמה היתה בכך שלא הוא ניצח על הסרוויס בעצמו, זה לא משנה. זו כבר לא מסעדת שף, זו מסעדה עם שף מייעץ, והיא לא עומדת בסטנדרטים של עצמה. אייל שני כל כך עסוק בימים אלו במסעדותיו ומזנוניו האחרים, בתכניות טלוויזיה ובצ'יפס תעשייתי בשקיות, שאף אחד לא יכול לסמוך על כך שהוא כן יהיה במסעדה.
אחרי תקופת שיפוצים ארוכ
ה של סניף אבן-גבירול של גוצ'ה, נפתח במקומו "הדיינר של גוצ'ה" (בתרגום חופשי). בירור טלפוני מוקדם הבהיר שרוב שולחנות המסעדה לא ניתנים להזמנה מראש, ושפשוט צריך לבוא למקום. כשהגענו בשבת בצהריים חיכו כחמישה עשר אנשים מחוץ לדלת, ולכן העדפנו לחפש מקום אחר, אבל אחרי סיבוב בו לא הצלחנו להסכים על שום מסעדה הגענו חזרה למקום וראינו שתור הצטמצם לחמישה. מאחר והיינו רק שניים, מיד נמצא לנו מקום בבר, וטוב שכך.
ערב נפלא, שהתחיל בסיור ביפו, והסתיים בארוחה ערבית גלילית משובחת כאן אצלנו במרכז, ובשיחה מרתק עם המלך של האימפריה הגדולה שנקראת חג’ כחיל: נעים חג’ כחיל, האיש והאגדה.
במסעדה החדשה של מאיר אדוני מקבלים מתקפת חושים מטורפת, אם כבר מצליחים להזמין מקום... חגיגה של טעמים, צבעים, קולות ומראות. וכמו בכל מתקפה, לפעמים זה קצת יותר מדי.
האם השרקוטרי הפנימו שצריך לרדת מעט מהעץ ולתת לקהל מה שמגיע לו? האם הבת היחסית חדשה של השרקוטרי שעדיין נטולת שם, היא סקסית ומשוחררת יותר? והאם סוף סוף נפטרתי מהמורטדלה? כל זאת ועוד על כוס קוניאק, בקבוק יין וגברבר אלכוהוליסט.
אופס, הוא עשה זאת שוב. אייל שני - האיש, האגדה והעגבניות פתח את "המזנון" באבן גבירול 23 בו הוא מציע שלל מנות בפיתה. יש מנות בשריות - כבדי עוף (32 ש"ח), סטייק אנד אגס (35 ש"ח), מינוט סטייק (44 ש"ח), תבשיל שפונדרה (44 ש"ח) וחלקים פנימיים. יש את השרימפס המוכרים (57 ש"ח) ומספר מנות צמחוניות זולות יותר - תפוח אדמה בפיתה, ביצה ועגבניה ו"מה שיש". המנות מוצעות בפיתה וב"שורה" - ועל כך בהמשך. כדרכו, זה מסוג המקומות שאנשים יאהבו או ישנאו, ואני כבר צופה את הויכוחים הרבים שהמקום יצית. אותי, בתור אחד מחובביו דוקא, המקום הזה בעיקר עצבן.
