איך שיצאתי מהמקלחת מייד התחרטתי שקבעתי עם א' לדרינק השבועי. היה כל כך קר שאפילו החתולים שלי החליטו להתמזג עם הפוך וסרבו בתוקף לצאת. בעודי מנסה במקביל להתמזג עם התנור הבנתי שאין ברירה. אם ברצוני לקבל את מנת הצומי הגברית השבועית שלי ולא להעביר את חיי עם שני חתולים ושמיכת פוך אז כדאי שאני אבעט את עצמי החוצה.
למזלי צדקתי (-:
תאמינו לי, אם הייתי מקבלת הצעות בחורים כמו שאני מקבלת משפים, הייתי היום נשואה+3.5+חתול+כלב.
כן כן, כחלק מהתפקיד הדורשני שלי (כן, החיים שלי לא קלים) וכי בעיקר לא כולם יכולים להרשות לעצמם מערכת יחסי ציבור משומנת שתדחוף אותם לכלי התקשורת, נוחתים על שולחני (הדסקטופ בלפטופ) כמה וכמה בקשות והצעות מאנשים מוכשרים שמציעים את מרכולתם המשובחת לטעימה כי הם מאמינים בעצמם. כמובן שזו הזדמנו מצויינת להתחנף לחברים ולתת להם לטעום.
אז בהחלט ישנם טובים וישנם טובים פחות. אבל אני כאן כדי להביא מידי פעם כמה טובים. לכבוד הוא לי שהם ביקשו ממני לטעוםולחוות את דעתי. אז הנה!
חבר טוב מאמריקה שבא לביקור רצה להוציא אותנו לארוחה, והפור נפל על מונטנגרו. מונטנגרו, מבית היוצר של קפה נואר הסמוכה, קמה ממש לא מזמן היכן שהיתה מסעדת פרונטו (שעברה לרחוב הרצל). המקום עוצב מחדש ושונה ללא הכר - מעין בליל של ביסטרו, טרטוריה, מסעדה בלקנית ושלט אלקטרוני לא ברור. קשה מאוד לגרום לאקלקטיקה כזו להראות טוב, אבל הם הצליחו במשימה, והתוצאה בהחלט לא שגרתית.
המקום מציע תפריט אקלקטי גם כן, שמקשר בין ברבוניות מטוגנות לכבד קצוץ ושיפודים, ועושה זאת בהצלחה.
טוב, בואו נתחיל בזה שזה לא ממש ממטעמיו של ניר צוק אלא יותר השם והיד האוהבת שלו. אבל למה להיות קטנונייים, העיקר שהאוכל היה טעים.
על חורבו שמה של מסעדת שקוף, בחלל היפייפה שעוד עומד וממתין להושעה, קמה לה מסעדה חדשה העונה לשם "עולי ציון". את המוניטין והשם והרעש נותן פה ניר צוק וזה טוב כי המקום זקוק לחשיפה. את האוכל נותנת פה המוסיקאית נטלי שחף שמוגדרת ע"י ניר צוק כבשלנית בחסד. אז מי אנחנו שנשבור לו את המילה.
לא סוד הוא שהטאפאס ברים שוטפים את ארצנו כמו פטריות אחרי הגשם בארצות קצת יותר גשומות. להבדיל מתופעות קולינאריות אחרות, שנעלמו כלעומת שבאו, עושה רושם שזו כבר השנה השנייה שעוד ועוד טאפאס ברים נפתחים, גם בערים מחוץ לתל-אביב ושהתופעה גם אם אינה חדשה, לא נראית כנעצרת. משהו בסגנון הספרדי ובחום והייצריות של המקומות האלו, כנראה תפור היטב על הקהל הישראלי. תוסיפו לזה את האווירה הפחות רשמית, האלכוהול שנשפך כמו מיים ואת הישיבה בשולחנות גדולים ומשותפים גם עם זרים ואת התפריט המגוון וגודל המנות שמאפשר לאכול יותר דברים בארוחה אחת ואפשר יהיה להבין למה הישראלים אוהבים כל כך את הטאפאס ברים. ויקי כריסטינה היא אחת המסעדות הבולטות במתחם המדהים שקם בשנים האחרונות במתחם התחנה בתל-אביב. אזור מושך תיירים אבל לא רק בפינת חמד מרחק קטן עם הים עם אחלה שקיעות ובריזה. ממש מעט אחרי שינוי ההרכב האחרון של שמנמנים, קיבלנו הזמנה מהיח"צ לבוא ולאכול כולנו במסעדה ולחוות את דעתנו על המקום.
משהו מוזר עובר על כיכר מסריק בשנים האחרונות.
לפינת החמד הזו יש ככ הרבה פוטינציאל להיות לוקיישן מטורף ולו רק בגלל אותה כיכר כיפית עמוס הספסלים ועטופת בתי קפה. אבל משהו לא עובד שם. כמעעט כל מקום שנפתח בשנים האחרונות גם נסגר, בתי קפה גרועים אחד אחרי השני ניסו ונכשלו ולמרות שזה מקו שנראה כאילו הכל בו יצליח , זה לא .
הדבר הכי טוב שקרה למסריק מאז שעזבתי. ו-3 טיפים חשובים לנשים
יאללה.. שנים, שנים שאני מפנטזת, בעקבות הסרט "גריז" ושאר סרטי קיטש אמריקאים, על בחור במעיל עור ורעמת שיער רווית ג'ל דביק שיאסוף אותי באופנוע הכבד שלו וייסע איתי לשקיעה או לחלופין, להמבורגר ומילקשייק בדיינר הקרוב לביתי.
אך, כה עצוב...בחור במעיל עור אין וגם לא ג'ל בשיער אבל לעומת זאת גיליתי שדיינר דווקא יש! ועוד קרוב לביתי. מה עוד בחורה צריכה בעולם ???
הדיינר של גוצ'ה -כתבה שנייה של שמנמנ.ים
אני לא יודעת מה אתכם, אבל הילדות שלי כל כולה משובצת בזכרונות אוכל. אם זה הכריכים ההזויים עד כדי בעיה, שאמא שלי הייתה מכינה לנו לבית הספר, שכללו "ראש" של לחם לבן גדוש במפרום, או בצורך של אימי לגרור אותי לעזור לה כל הפסקה בלמכור לחבר'ה רעבים את השקשוקה החריפה המצויינת שלה במסעדה, בארוחות הצהריים שאני ואחי היינו ממציאים כמו זוג ילדי מפתח משועממים והכי הכי היו ארוחות השישי של הקוסקוס והשעועית, הבשר והתבשילים שאבא שלי היה מכין לכולנו.
ונגיד.. כשאתם הייתם מקבלים ממתקים מסבתא, אני הייתי מקבלת ממנה צלחת עמוסה (לעצמי!) במפרום שהרגע יצא מטיגון ממולא בתערובת בשר מלאת ניחוחות ירק, חלה טריה שלמה (לעצמי!!!) ושלל סלטים עם שמות מוזרים כמו מסייר, צ'רשי. אחח.. אני כבר נהיית רעבה והשעה אוטוטו חצות
אני מודה שהפעמים הראשונות שלי בג'ונו לא היו מהמוצלחות. האווירה הייתה משעממת, הידע של המלצריות היה רע, האוכל היה פשוט ויקר והחוויה הייתה לחלוטין לא מזמינה. אבל כמו כל מערכת יחסים, צריך לשחק אותה קשה להשגה בהתחלה כדי שירצו אותך..
חששותי מדביקותו של בצק רבוך ואימתי הלא מובנת מפחזניות שלחה אותי לנסות לעבור סדנא אצל אורן בקר, הילד המתוק של הקונדיטוריה והבעלים של הבליקר בייקרי, שפתח לאחרונה מתחם שמתעסק בעיקר בבצקים ומתוקים.
היה דביק..
