כן. אז אני מודה. יש מקומות שהם החולשה שלי. תמיד כיף לי, תמיד יש לי מה לשתות ולאכול, תמיד נחמד שם גם אם את יושבת לבד. והגאסטרופאב הוא אחד כזה. האיכות לא משתנה אבל ה םיודעים לגוון במסביב מידי פעם כדי לתת לקבועים אווירה של התחדשות.
אחד הדברים הכי כייפים שאני זוכרת מאיטליה, היה הסיור היומי במעדניות, הטעימות של הנקניק, הפוקצ'ה שהרגע יצאה, הכריך שהייתי לוקחת לדרך, חתיכות הגבינה שהייתי זוללת בכל דוכן והנזק הכספי שהייתי יוצאת אחרי זה עם כל הקניות. אבל גם עם חיוך ענק של אושר.
אם פעם בכל טיול הייתי חוזרת עם שלל של קופסאות שימורים של עגבניות, ארטישוקים, סרדינים, נקניקים וגבינות, היום לאט לאט, אפשר למצוא כמה מקומות שיספקו לי את מאווי האיטלקיים, ההולנדיים או הספרדיים, עדיין אין כמו המקור, אבל התחליף, עד לטיסה הבאה, בהחלט מצויין.
ביקור קודם במסעדת שקוף, במסגרת תחרות מזיגת השמפנייה לסומלייה עורר את דמיוני וסקרנותי לגבי המקום. זה התחיל כשבקושי מצאתי את הכניסה ולאחר שמצאתי, מיד נתקלתי בדברים שונים, דברים מסעירים, כבר בעיצוב של המקום. זה התחזק עוד יותר עם סוג של וייב קסום שהצליחו לייצר סביב המסעדה ברשת. כל זה גרם אצלי לתחושה שמדובר במקום מחתרתי משהו, שאת הסוד מאחוריו הייתי שמח לגלות. כשנשאלתי האם ברצוני לראיין את השף ולשמוע ממקור ראשון מה פשר המקום, קפצתי על המציאה ותוצאות הפגישה הזו לפניכם. המחתרתיות והייחוד של המקום אמנם נשארו בעיני גם אחרי המפגש הזה, אבל אני מקווה שאצליח ולו במעט להעביר לכם את המהות של מסעדת שקוף.
