נוב'
16
2011
כן כן, אני עדיין בשוונג איטלקי. אז מראש אני מתנצלת. תנו לי עוד חודש ואני חוזרת לשאר המדינות.
והפעם, אחד התענוגות היותר איטלקיים - פיצה.
יצא לי לשאול לא פעם ולא פעמיים כמה איטלקים, איזו פיצה הם הכי אוהבים. ובואו נאמר שהויכוח היה בין הפיצה הרומאית לפיצה הנאפוליטנית. אבל אין לאף אחד ויכוח מהיכן הגיעה הפיצה באיטליה. נאפולי. את הפיצה המפורסמת ביותר, המרגריטה, המציאו בנאפולי בזכות מלכת איטליה, מרגריטה מסבויה. ועל כן יש לאיטלקים כבוד לפיצה הנאפוליטנית.
ועכשיו הגיע הזמן שגם לנו יהיה.
לקריאת ההמשך...
טוויט:
מי בא לפיצה? דה פפה - ייבוא היישר מנאפולי
לא סוד הוא שהטאפאס ברים שוטפים את ארצנו כמו פטריות אחרי הגשם בארצות קצת יותר גשומות. להבדיל מתופעות קולינאריות אחרות, שנעלמו כלעומת שבאו, עושה רושם שזו כבר השנה השנייה שעוד ועוד טאפאס ברים נפתחים, גם בערים מחוץ לתל-אביב ושהתופעה גם אם אינה חדשה, לא נראית כנעצרת. משהו בסגנון הספרדי ובחום והייצריות של המקומות האלו, כנראה תפור היטב על הקהל הישראלי. תוסיפו לזה את האווירה הפחות רשמית, האלכוהול שנשפך כמו מיים ואת הישיבה בשולחנות גדולים ומשותפים גם עם זרים ואת התפריט המגוון וגודל המנות שמאפשר לאכול יותר דברים בארוחה אחת ואפשר יהיה להבין למה הישראלים אוהבים כל כך את הטאפאס ברים. ויקי כריסטינה היא אחת המסעדות הבולטות במתחם המדהים שקם בשנים האחרונות במתחם התחנה בתל-אביב. אזור מושך תיירים אבל לא רק בפינת חמד מרחק קטן עם הים עם אחלה שקיעות ובריזה. ממש מעט אחרי שינוי ההרכב האחרון של שמנמנים, קיבלנו הזמנה מהיח"צ לבוא ולאכול כולנו במסעדה ולחוות את דעתנו על המקום. 
השמנמנ.ים אוהב.ים לאכול, מקפיד.ים לשתות בירה והכי שמח.ים לעשות את כל זה בחו"ל !
למסעדת התרנגול הכחול במתחם G הגעתי על נעלי עקב גבוהות ועם קצת דעה מוקדמת וחששות
ה של סניף אבן-גבירול של גוצ'ה, נפתח במקומו "הדיינר של גוצ'ה" (בתרגום חופשי). בירור טלפוני מוקדם הבהיר שרוב שולחנות המסעדה לא ניתנים להזמנה מראש, ושפשוט צריך לבוא למקום. כשהגענו בשבת בצהריים חיכו כחמישה עשר אנשים מחוץ לדלת, ולכן העדפנו לחפש מקום אחר, אבל אחרי סיבוב בו לא הצלחנו להסכים על שום מסעדה הגענו חזרה למקום וראינו שתור הצטמצם לחמישה. מאחר והיינו רק שניים, מיד נמצא לנו מקום בבר, וטוב שכך.
ברבוניות מטוגנות,שרימפס עם סלסת עגבניות, שוט של אוזו, עלי גפן וצזיקי, מוסקה בשרנית, קבבים עגולים ממש טעימים, שוט של אוזו, תבשיל טלה אביבי, איקרה ורודה מצויינת, לחם ירושלמי עם ים של שומשום, שוט של אוזו, זיתים משובחים, סופלקי, קציצות פרסה דשנות, שוט של אוזו, סלט ירקות וגבינה, נקניק חריף, שוט של אוזו כבר אמרתי?
הנסיון העקשני לא להעביר עוד ערב שישי בבטלה מול התוכניות העלובות בטלוויזיה, הביא שתי בנות (עם אופי מצויין) שכל בקשתן היה מעט תשומת לב גברית, אלכוהול להטביע בו את יגונן ומעט מזון משובח. למקום החדש שנפתח בבית ציוני אמריקה. - הפיפה.
יום
רשת בתי הקפה אספרסו בר, הייתה הראשונה להביא את האספרסו לארץ. יש שחושבים שזה היה אילנ'ס, יש שחושבים שזה ארקפה, אבל מסתבר שאספרסו בר היו שם שנה-שנתיים לפני כולם, עם סניף קטנטן ברחוב יבנה פינת מונטיפיורי שנפתח בשנת 1992. את העובדה החדשה הזו, למדתי כשהוזמנתי לארוחת טעימות של תפריט החורף של אספרסו בר, שהפכה מאז אותו מקום קטן ופורץ דרך, לרשת פופולרית המונה שבעה סניפים ושלאחרונה החלה לתפעל סניפי אקספרס בחברות הייטק שונות. אני חייב להודות שהיו לי לא מעט ספקות לפני שבאתי לארוחת הטעימות. עם כל הכבוד לרשת המצליחה ולקפה שלה שאני אוהב, אוכל של בתי קפה זכה ובצדק בדרך כלל, לסטיגמה של אוכל פשוט, לא מרגש ובדרך כלל גם די גרוע כשטוסטים וסנדביצ'ים מהווים שם את הטופ הקולינרי. בבירור שעשיתי לפני הארוחה עצמה, הסתבר לי שהרשת הרחיבה את התפריט במספר סניפים ומגישה בהם הרבה מעבר לטוסטים הסנדביצ'ים והמאפים שהתרגלנו למצוא בבתי קפה. הארוחה עצמה התקיימה בסניף מלון מנדרין, שמוגדר כביסטרו – מסעדה קטנה, עם עיצוב מסורתי שמגישה מאכלים פשוטים במחירים שווים לכל נפש. עם הקונפליקט הזה בין הציפיות הנמוכות מאוכל של בתי קפה ובין הסניף הזה המוגדר כביסטרו הגעתי לארוחה.
